הגבעה – מחוות שכנים
העבודה בוחנת את המרחב שבין הבניינים הסמוכים לבית ליבלינג. בניגוד לחזון הגינון הקהילתי של פטריק גדס, הפך אותו שטח ציבורי-למחצה למרחב שקוף, מוזנח וחסר עניין.זהו מרחב שארית, שנולד מתוך תקנות בנייה וקווי בניין, אולם לאזור הביניים הזה יש איכויות ייחודיות, שמקורן במימד הנפחי ובפוטנציאל קהילתי-שיתופי נשכח.
העבודה מציעה להתבונן בשטח שבין הבניינים כמרחב שיתופי, שגבולותיו חורגים את המימד הפיזי אל מארג של יחסי שכנות; העבודה כולה תכלול שלוש פעולות: תיעוד, מפגש שכנים וסימון בשטח. התגבשות הפעולות לכדי יחידה אחת תלויה בהסכמה ותיאום קהילתי. התוצאה הסופית של העבודה תשקף את טיב יחסי השכנות. אוצרת: שירה לוי בנימיני
אוצרת: שירה לוי-בנימיני
העבודה ״הגבעה: מחוות שכנים״ ניצבת בין הבניינים המקיפים את בית ליבלינג, ובוחנת את האיכויות והפוטנציאל של מרחב זה. בחודשים שקדמו לתערוכה סקרנו ולמדנו את השטחים שסביב הבניין. שטחים אלה הם תולדה של חוקי תכנון ובנייה, שמכתיבים את הקמת הבניין בנסיגה מגבול המגרש. המרחב הלא-בנוי בירכתי המגרש ולצידי הבניינים הופך לשטחים משותפים בין הבניינים; חצרות השארית של העיר.
אי שם בשנות העשרים של המאה הקודמת חולקה הגבעה למגרשים. השטח המשופע יושר והגבעה חולקה לטרסות מגודרות ומבוטנות, שמהן צמחו בניינים. משנות העשרים ועד שנות השבעים נבנו במקום בניינים עם סגנונות ומאפיינים שונים: מבניינים בני שתיים-שלוש קומות עם קומת קרקע, עד מבנים בני שש קומות עם קומת קרקע מפולשת על עמודים.
אופיין של חצרות השארית מושפע משלושה גורמים עיקריים: יחסם של דיירי הבניין לשטחים המשותפים, אופי הבינוי (בעיקר בקומת הקרקע) וגובה הבניין. השטחים המשותפים זוכים בדרך כלל ליחס תועלתני. הקרקע המיושרת סכורה בקירות-תמך בגבול המגרש, כדי למקסם את השימוש בשטח. הדבר קל יותר לניצול בבניינים בעלי קומה מפולשת, אבל גם במבנים ישנים ניכר שימוש דומה במגרש. רוב השטח מהודק, נכבש ומשמש לחנייה – הן בשטחי השארית והן מתחת למסת הבניין, בין העמודים. שטחים שלא נוצלו למכוניות ותשתיות שונות נזנחים ומתמלאים בפסולת וחפצים נשכחים. השבילים המרוצפים שבצידי החלקות והצמחייה שבשולי המגרשים מובילים אל חצרות השארית שבירכתיים.
העבודה ״הגבעה: מחוות שכנים״ כוללת שני חלקים: סיור וספרון.
הסיור העצמאי מלווה בלוחיות הסבר במדרגות החירום של בית ליבלינג, שמשקיפות על חצרות השארית שבין בית ליבלינג לבין ביאליק 23 וביאליק 25. שני הבניינים נבנו בתקופה המוקדמת ברום הגבעה, ממזרח לבית ליבלינג, וכוללים קומת קרקע בנויה. מסלול ההליכה משקיף על חצרות השארית בארבע תחנות. המלל והדימויים שמציגות הלוחיות דנים בעבודה בהקשר של גבעת ביאליק כולה, וממחישים את הפוטנציאל של חצרות השארית תוך התמקדות במרחב הנשקף מזרחה.
חלקה השני של העבודה הוא ספרון דימויים של גבעת ביאליק, הסוקר את הניתוח המקדים של חצרות השארית ואת ההצעה להקמת מיצב המשולשים (המתואר בחלקה הראשון של העבודה). הדימויים מורכבים מתמונה ומלל, ללא חלוקה היררכית: המלל עוטף את התמונה וממסגר אותה כעיטור והדפדוף בספר אנכי, כמו בלוח שנה. הקומפוזיציה של המלל והתמונה בכל עמוד מייצרת דימוי שלם ועצמאי. מאפיינים אלה מונעים קריאה רציפה, ומחזקים את הזיקה התוכנית בין המלל לבין התמונה.
״הגבעה: מחוות שכנים״ מזמינה הן את המבקרים והן את הדיירים לבחון מחדש את המרחב המשותף. החלוקה השגורה והיומיומית של תושבי העיר נענית להיררכיה תפקודית של חללי המחייה: פנים הבית בקודקוד הפירמידה וחללי השארית המשותפים בתחתיתה. מערך יחסים זה נובע מתפיסה תועלתנית-נכסית של המרחב העירוני, המושתתת על חלוקה נוקשה מובהקת, שהגדר או החומה היא כלי הכרחי בה. מחוות שכנים, לעומת זאת, מאפשרת לכונן מערך חברתי שונה, שבו זוכה השארית הזנוחה למעמד חדש. הקרקע שממנה עשויה לצמוח קהילה עדיין שם, אולם היא כנועה ומחופצנת לתאים בודדים. כפי שהגבעה מסרבת לגווע ומאלצת את באיה לכתת רגליהם במעלה השביל, כך אפשר לרענן את יחסי השכנות באמצעות פִּרצה בגדר שמזמנת ארגון מרחבי חדש.
העבודה ״הגבעה: מחוות שכנים״ ניצבת בין הבניינים המקיפים את בית ליבלינג, ובוחנת את האיכויות והפוטנציאל של מרחב זה. בחודשים שקדמו לתערוכה סקרנו ולמדנו את השטחים שסביב הבניין. שטחים אלה הם תולדה של חוקי תכנון ובנייה, שמכתיבים את הקמת הבניין בנסיגה מגבול המגרש. המרחב הלא-בנוי בירכתי המגרש ולצידי הבניינים הופך לשטחים משותפים בין הבניינים; חצרות השארית של העיר.
אי שם בשנות העשרים של המאה הקודמת חולקה הגבעה למגרשים. השטח המשופע יושר והגבעה חולקה לטרסות מגודרות ומבוטנות, שמהן צמחו בניינים. משנות העשרים ועד שנות השבעים נבנו במקום בניינים עם סגנונות ומאפיינים שונים: מבניינים בני שתיים-שלוש קומות עם קומת קרקע, עד מבנים בני שש קומות עם קומת קרקע מפולשת על עמודים.
אופיין של חצרות השארית מושפע משלושה גורמים עיקריים: יחסם של דיירי הבניין לשטחים המשותפים, אופי הבינוי (בעיקר בקומת הקרקע) וגובה הבניין. השטחים המשותפים זוכים בדרך כלל ליחס תועלתני. הקרקע המיושרת סכורה בקירות-תמך בגבול המגרש, כדי למקסם את השימוש בשטח. הדבר קל יותר לניצול בבניינים בעלי קומה מפולשת, אבל גם במבנים ישנים ניכר שימוש דומה במגרש. רוב השטח מהודק, נכבש ומשמש לחנייה – הן בשטחי השארית והן מתחת למסת הבניין, בין העמודים. שטחים שלא נוצלו למכוניות ותשתיות שונות נזנחים ומתמלאים בפסולת וחפצים נשכחים. השבילים המרוצפים שבצידי החלקות והצמחייה שבשולי המגרשים מובילים אל חצרות השארית שבירכתיים.
