בשנת 1991 יצא הספר TAZ – אזור אוטונומי ארעי של ההוגה והאקטיביסט חכים ביי. הספר שהקדים את האינטרנט הביתי, דמיין מרחב רשתי שיאפשר לאנשים חופש בדמות מרחב ציבורי שאינו חלק משליטתה של מדינה זו או אחרת. כיום, שלושים שנה אחרי יציאת הספר, עם עלייתן של פלטפורמות העל בדמות גוגל, פייסבוק, אמאזון ואפל, עם איומים להגדלת הרגולציה והצנזורה באינטרנט, עולה השאלה, האם האינטרנט הוא מרחב ציבורי? האם הוא באמת מגדיל את החופש והאוטונומיה של אנשים או דווקא מגביל אותה?
בפרויקט זה, שיכלול קבוצת שיח, תערוכה וירטואלית ותערוכה פיזית, נחזור אל עבר קבוצות האמנים, החוקרות והאקטיביסטיות שאיתגרו את האינטרנט, וניסו להקים באמצעות פעולות עיצוב, אמנות ושיח, מרחבים אוטונומיים זמניים וציבוריים דווקא בלב הפלטפורמות הוירטואליות המסחריות. פרויקטים שניסו לאתגר את מבני הכוח המסתמנים ברשת ולהעניק פתחון פה ויכולת השפעה לציבור.
לסגירה של כל אחד מחלונות ההסבר, יש ללחוץ על אובייקט אחר בתערוכה.
כלל הציטוטים בתערוכה זו הם מתוך הספר TAZ- אזור אוטונומי ארעי מאת חכים ביי בהוצאת רסלינג, 2008 בתרגומה של ליאת סאבין.
אוצרות: ליאור זלמנסון, שירה לוי-בנימיני
איורים: גפן רפאלי
נוודי הים ושודדי הים של המאה ה-18 יצרו " רשת מידע" שסבבה את הגלובוס: אמנם הייתה הרשת פרימיטיבית ומוקדשת ברובה לעסקים אכזריים, אך ראויה היא להערצתנו. איים היו פזורים במרחביה, מובלעות ומקומות מסתור נשלטים–מרחוק שבהם יכלו הספינות לזכות במים ובאספקה, בשלל נסחר, במותרות ובמצרכים חיוניים. כמה מאיים אלה תמכו ב"קהילות של רצון חופשי" — מיני–חברות שלמות החיות בהכרה מחוץ לגבולות החוק, ונחושות להמשיך כך, אפילו לתקופת חיים קצרה אך עליזה.
האינטרנט הוא אולי הניסוי הגדול ביותר אי פעם בשיתוף פעולה אנושי גלובלי. ברגעיו הטובים, הוא פסטיבל של אלטרואיזם המסמן עתיד פוסט-לאומי עתיר חופש המצאה ובחירה בו לכל אחד ואחת יש מקום וגישה שווה למשאבים וליכולות. ברגעים אחרים, הוא מעודד את העשירים להתעשר אף יותר וכולל מנגנונים שיכולים ליצור ולעודד אלימות המונים, התנכלויות, והדגשת כל מה שרע בטבע האנושי.
על כן, כאשר Reddit, אתר הדיונים הגדול באינטרנט, הכריז ב2017, על ניסוי בקיום ויצירה שיתופית, רבים דאגו לגבי התוצאה. בPlace, לוח של מיליון פיקסלים, כל המשתמשים יכלו לצבוע פיקסל באחד מ-16 צבעים מוגדרים. בשעות הראשונות, ההתנהגות הרגישה רנדומלית וכאוטית, כאשר רבים התחרו אחד בשני, אך אט אט, נוצרו שיתופי פעולה. קבוצה אחת ציירה את דגל הגאווה, שניה שיכפלה את ליל הכוכבים של ון גוך ושלישית את המונה ליזה. הניסוי שהסתיים לאחר 72 שעות, החזיר לרגע את השיח האינטרנטי מהיותו מרוכז בתחרויות על תשומת למחשבה על הרשת כיצירה קהילתית ספונטנית. התמונה שנוצרה ממיליון הפיקסלים, עליה אין זכויות יוצרים, הפכה להיות דימוי אינטרנטי מפורסם שמופץ עד היום ברשתות.
(...ע"פ ספרו פורץ הדרך של ברוס סטרלינג…) ניוונן של מערכות פוליטיות יוביל להתפשטות מבוזרת של ניסויים באופני מחיה: תאגידי ענק בבעלות העובדים, מובלעות עצמאיות המוקדשות ל"פיראטיות של נתונים", מובלעות סוציאל–דמוקרטיות–ירוקות, מובלעות של אפס–עבודה, אזורים אנרכיסטים משוחררים וכן הלאה. כלכלת המידע התומכת במגוון הזה נקראת "הרשת". המובלעות הן איים ברשת.
אמירה מפורסמת באינטרנט גורסת ש"ענן" הוא בסך הכל שם למחשב של אחרים. רבים מאיתנו אינם ערים לכך שהמידע והפעולות שאנו מבצעים במידע שלנו נשמרים תחת מכונות, שערים ושומרים במדינות אחרות בצד השני של האוקיינוס. איננו יודעים למי יש גישה למידע זה. אם פעם החזון האינטרנטי דמיין שרתים ציבוריים או אפילו שרת אינטרנט פתוח לכל אדם, הגיעו ענקיות הרשת וכיום המידע שלנו מחולק בין שרתיה של אפל, גוגל, אמאזון, פייסבוק ומיקרוסופט ותחזוקתו תלוי במדיניות החברה ואיתנותה הכלכלית.
אוליה ליאלינה, הנחשבת אחת מאמניות הרשת הראשונות ואף דוגמנית ה GIFs הראשונה ברשת, צילמה את עצמה מתנדנדת בנדנדה ביום קיץ. הסרט פורק לפריימים בודדים וכל פריים אוחסן בשרת פרטי של אחד מחבריה. העבודה האינטרנטית זזה בין הפריימים והשרתים השונים ברחבי העולם, כך שליאלינה קמה לתחיה דווקא בחיבוריות המהירה בין השרתים, ברשת שבין הצמתים השונים, היא מתנדנדת בחופשיות וללא מגבלות מכתובת אחת למשניה וכך מגשימה את החזון החופשי של האינטרנט.
האם אנו, החיים בהווה, נדונו לא לחוות לעולם אוטונומיה, לעולם לא לעמוד, ולו לרגע אחד, על פיסת אדמה שרק החופש שולט בה? האם אנו מצטמצמים לכדי נוסטלגיה לעבר או נוסטלגיה לעתיד? האם עלינו להמתין עד שהעולם כולו ישוחרר משליטה פוליטית אף לפני שאחד מאתנו יוכל לטעון שהוא יודע מהו חופש?
עד כמה מטרידה אתכם ההשפעה של פייסבוק כזירה על חייכם? על בריאות הנפש שלכם? הפרטיות? והדמוקרטיה? מה יידרש כדי להפוך את פייסבוק לבטוחה בעיניכם? צנזורה מרובה יותר או שחרור רסן? פיקוח או חופש?
בנג'מין גרוסר הוא אמן שמפתח תוספים שונים לדפדפנים שמייצרים התערבויות משעשעות ואקטיביסטיות באתרים של הפלטפורמות הגדולות ביותר. סדרה אחת של עבודותיו מוקדשת להורדה של כל סממן כמותי מאתרים כמו פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם כך שכל אזכור לכמות לייקים, עוקבים או תגובות נעלם. זו היא ביקורת האמן על השתעבדות המשתמשים לכימות ומתן ציונים. בעבודתו Safebook, הוא הולך צעד אחד נוסף ומשאיר בפייסבוק רק את הצורות בלי התוכן. התקנת הדפדפן הנ"ל תעלים את הטקסט, התמונות והוידאו מעמוד החברה ותשאיר רק את המכולות הגרפיות שבהן הן נמצאות לצד האפשרויות הקיימות לפרסם סטטוס או לגלול את העמוד. בכך, פייסבוק הופך ליצירה גיאומטרית מופשטת. לטענתו של גרוסר, הממשק מוטמע באופן כה חזק בנו, שההתמצאות באתר עבור רבים לא נפגעת גם כשהתוכן נעלם.
האינטרנט מאפשר לנו רימיקס תרבותי חסר תקדים. תוכן ודימויים נשלחים ומופצים להמונים ברחבי העולם, מתפתחים, משתנים, מתחברים או מפורקים לחתיכות ומורכבים מחדש באופנים ובהקשרים שונים. פלטפורמות האינטרנט וחברות התוכן מנהלות מלחמת חורמה עם הפיראטיות ברשת מתוך חשש בפגיעה בזכויות יוצרים ובהכנסות מתמלוגים. פעילי חופש מהצד השני חוגגים את מות הצריכה הפאסיבית ומברכים על הפתיחות והקהילתיות שביצירה החופשית והשיתופית.
בן חורין מציג דוגמא מרתקת ליצירה שכזו. בגיף סינמה תוכלו להכניס כל שם של סרט או סדרה שעולה על הדעת. האתר יאתר את הכתוביות (לרוב אף הן "אינן חוקיות") אשר מצויות ברשת ומכניס אותן כקלט, שורה אחר שורה, לאתר חיפוש Animated GIFs ועורך את התוצאות לפי זמני הכתוביות בסרט המקורי. התוצאה היא יצירה חדשה שאורכה כאורך הסרט המקורי אך אין בה אף קטע מהסרט המוכר. במקום זאת, תוכלו לצפות בעולם אנימציות ואסוציאציות עשיר של אלפי יוצרים מהעולם.
כיום, מנועי החיפוש באינטרנט מציגים למשתמשים שונים, תוצאות שונות אפילו אם הוכנסו אותן מילות חיפוש של ממש. האינטרנט של ימינו בנוי על התאמה אישית למשתמש, מושג אשר מביא עימו נוחות מרובה אך גם פלישה מאסיבית לפרטיות ואף סכנה שאנו תקועים ב"תאי הדים" או "בועות פילטר", שומעים רק קולות אשר מנוע החיפוש חושב שאנו מסכימים איתם.
בסדרת עבודות, צילה חסין, יצרה את שמוגל, מנוע חיפוש אלטרנטיבי, אשר מציג תוצאות בסדר אקראי לגמרי. מנוע החיפוש החדש הוא פחות "חכם" במונחים של האלגוריתמים הלומדים של היום, אך הוא מאפשר לחשוף את המחפשים לתשובות אשר היו מוחבאות בעמודים האחרונים של האינטרנט ובכך לשפר את ההבטחה של האינטרנט כמרחב רשתי דמוקרטי וחופשי. לאחרונה, בפעולה המטשטשת את הגבול בין האמנותי לעסקי, חסין הכריזה על שמוגל כעל סטרט-אפ ומאפשרת להשקיע בפיתוח המיזם.
האזור האוטונומי הארעי כמוהו כהתקוממות שאינה נכנסת ישירות לקרב עם המדינה , לפעולת גרילה המשחררת אזור (של אדמה, של זמן, של דמיון) ואז ממסמסת עצמה על מנת להיווצר–להשתנות (re-form) במקום/בזמן אחר, לפני שהמדינה יכולה למחוץ אותה. מכיוון שהמדינה עסוקה יותר בסימולציה מאשר בחומר,ה- TAZ יכול " לכבוש" אזורים אלה בחשאיות ולהמשיך במטרותיו החגיגיות לזמן ממושך בשקט יחסי.
ביום-יום אנו תרים אחרי רשתות פתוחות במרחב הציבורי. מחפשים Wifi ללא סיסמא, שיספק לנו דרך להכנס, להגיע לרשת ולמידע שבתוכה ולהשאר מחוברים לאורך זמן. אנו לא תמיד שמים לב לאן אנו מתחברים, ולרוב מתייחסים הן לרשת והן למכשור המאפשר זאת, כשקוף, כחלק מהענן המסתורי של האינטרנט.
המפלגה הפיראטית בסדרה של פעולות שזכו לשם "אוקייפיי Wifi" ביקשו להפוך את מרחב הכניסה "הציבורי" הוירטואלי למתחם הפגנה ומחאה. אנשי המפלגה התקינו נתבים בסמוך למוסדות ציבוריים וכאשר אנשים ניסו להתחבר דרכם, הם נחשפו למסרים ותכנים שהושמו שם מראש והיוו עמוד כניסה אלטרנטיבי לרשת. באופן זה נתב שהושם באזור מתחם בית ביאליק שידר מסרים בעד ההתאגדות של עובדי המתחם, ונתב אחר שהושם בערד הפיץ מסרים נגד מכרות הפוספטים המזהמים.
ההתקפה תהיה על מבנים של שליטה, בעיקר על רעיונות; ההגנה היא " אי–נראות" — אומנות לחימה , ו"אי–פגיעות" — אומנות "מיסטית" בקרב אומנויות הלחימה. "מכונת המלחמה הנוודית" כובשת מבלי שמבחינים בה, מתקדמת לפני שהמפה מותאמת למצב החדש.
הלחיצות שלכם באינטרנט על פרסומות שוות הרבה כסף. המפרסמים מוכנים לשלם עליהם למנוע החיפוש. מנועי החיפוש נעזרים בלחיצות שלכם כדי ללמוד עוד על מה מעניין אתכם ולהראות לכם עוד ועוד פרסומות "רלוונטיות". מה אם ההתנגדות לאיסוף האובססיבי של המידע האישי על ידי פלטפורמות הרשת אינו להפסיק ללחוץ, אלא דווקא ללחוץ כמה שיותר?
המעצבים, חוקרים ואקטיביסטים מושון זר אביב, הלן ניסנבאום ודניאל סי האו עוסקים בערפול כאסטרטגיה לשמירה על פרטיות. התוסף שעיצבו לדפדפן לוחץ על כל פרסום ופרסומת בעמודי האינטרנט של גוגל (בלי שתשימו לב), ומאפשר לכם ליצור מסך עשן סביב ה"אני" האמיתי שלכם: התקנת הדפדפן יוצרת רעש רב לאלגוריתמים המנסים להסיק את העדפותיכם מהתנהגותכם המקוונת והופכת אתכם בעיניה, לכל יכולים ולרוחות רפאים בעת ובעונה אחת.
נוודים אלה משרטטים את נתיביהם על פי כוכבים לא מוכרים, אשר אולי הם אשכולות של נתונים זוהרים בסייברספייס, או הזיות. פרוש מפה של הקרקע; מעל זה, פרוש מפת שינויים פוליטיים; מעל זה, מפה של הרשת, במיוחד רשת–הנגד שבה מודגשת זרימה נסתרת של מידע ולוגיסטיקה — ולבסוף, מעל הכול, את מפת ה-1:1 של דמיון יצירתי, אסתטיקה, ערכים. כתוצאה מכך מתעורר לחיים גריד המונפש ממערבולות בלתי צפויות ופרצי אנרגיה, התגבשויות אור, מנהרות סודיות, הפתעות.
באינטרנט אין עמדת בדיקת דרכונים. כל אחד מאיתנו יכול לבקר, ממש ברגע זה, באתרים המופעלים על ידי אנשים, ואף ממשלות של מדינות המוגדרות אויב. אך לא רק אנשים מנצלים את "הפירצות בגדר" אלא גם חברות וממשלות שמקיימות יחסים אמבוולנטים עם החופש שמאפשר האינטרנט, מנסים לנצל אותו כשזה לטובתם ולחסום אותו מול כל מה שנוגד את האינטרסים שלהם. אמנים וחוקרים רבים פועלים לחשיפה של מגמות אלו כדי לפעול להחזיר את האינטרנט כמרחב חופשי על-לאומי.
ג'ואנה מול עוקבת אחרי טרקרים, פיסות קוד הממוקמות באתרים המאפשרים לפקח ולאסוף נתונים על התנהגות המשתמש כמו מיקום, סוג מחשב והרגלי גלישה. ארה"ב אוכפת בימים אלה אמברגו וסנקציות נגד קובה, איראן, צפון קוריאה, סודן, סוריה ואזור אוקראינה בחצי האי קרים. לפיכך, כל העסקאות המתבצעות עם מדינות אלה אסורות על ידי ממשלת ארה"ב. עם זאת, עוקבים של גוגל ושירותים מקוונים אמריקאים נמצאו בכמה אתרים שבבעלות מדינות תחת אמברגו אמריקני. חשוב לזכור שאתרים אלה מאוחסנים בדיסקים קשיחים הממוקמים בשטחים פיזיים. מול מגדירה את "אלגוריתמים מותרים" כחקירה מתמשכת שחושפת את שירותי המעקב והאינטרנט הרבים בארה"ב וחושפת את הקשר המעורפל בין קוד, מדיניות ציבורית, גיאופוליטיקה, כלכלה וכוח בעידן האלגוריתמי.
